<h1>הלכות לולב להראב"ד</h1>
<h2>דף לז.</h2>
הנה כבר ביררנו הספקות שנסתפקו לו בעניני הלולב ומכשיריו מן הנמצא על שאינו נמצא, ומן המפורש על הסתום והשכל עזרנו בכל אלה. אבל נשאר לנו ספק לדבר על ענין היבשות שבכולן כמה הוא שיעור יבשותן, לפי שמצינו [חולין מ"ו ע"ב] בריאה שאמרו ריאה שיבשה מקצתה טרפה וכמה אמר רב פפא כדי שתהא נפרכת בצפורן, וגבי מומי הבכור שנינו [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס ניקבה מלא כרשינה או שיבשה, איזהו יבשה כל שתינקב ואינה מוציאה טפת דם, ואמרינן במסכת חולין [שם] דלענין יבשות כל היכא דשליט בה אוירא אזוקי מזיק לה דמיבש לה טפי, ומשום הכי גבי אוזן בכור לא בעינן שתהא נפרכת בצפורן, והשתא גבי לולב ואתרוג והדס וערבה כיון דשליט בהו אוירא לא בעינן שיהו נפרכין בצפורן, מיהו לא ידעינן עד כמה נקרא לח ובכמה נקרא יבש, שהרי הזכירו בהן שלשה שמות לח ויבש וכמוש, והכמוש הוא השם האמצעי שבין לח ליבש, והמקום שהזכירו בו לח אין לנו לדונו בכמוש, והמקום שהזכירו בו יבש כמו כן אינו נידון בכמוש, והנה אמרו [ל"ג ע"א] יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי עלין לחין כשר [הא] כמושין פסולין, וכן אמרו [ל"א ע"א] וכולם כמושים כשרים יבשים פסולים, הנה אם כולן כמושים אין צריך לשלשה בדי עלין לחין, ואם הם יבשים ונשתיירו בו ג' בדי עלין כמושים פסול, לפי שאין הכמוש מציל מידי היבש אלא הלח ההדור.
ועכשיו יש לנו לברר אותו בכמה הוא יבשותו שיהא הפחות ממנו נקרא כמוש, ודבר זה איני יכול לברר אותו לא מן הגמרא ולא מן הירושלמי ולא מן התוספתא, גם מן השכל איני יכול להשוות המדה לכולן, לפי שמקצתן מיני פירות ומקצתן מיני עצים, וגם כן ממיני העצים אינן דומין זה לזה, כי יש מן העצים שהם נפרכין בצפורן ביבשותן כגון עלי הדס וערבה, ויש מהם שאין נפרכין בצפורן אפילו לכמה שנים עד שהן נרקבין כגון הלולב והעלין שלו שהן כמו רצועות. ושם היבשות נמצא בשני ענינים, כי על כל דבר שתולדתו לח כגון משקין כיון שנשתנה טבעם ונתקרשו ונעשו חתיכה אע"פ שהן לחין ואינן נפרכין אע"פ שהן מטפיחין נקראו יבשים, כדאמרינן ביין לענין הוצאת שבת [שבת ע"ז ע"א] תנא יבש בכזית דברי ר' נתן, וכן לענין דם נבילות אמרינן [שם] אמר ר' יוסי ב"ר יהודה אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית, ואמרינן ר' נתן ור' יוסי ב"ר יהודה אמרו דבר אחד, אלמא משנקרשו ונעשו חתיכה נקראו יבשין. ועל כל דבר שהוא עבה כגון בשר אינו נקרא יבש עד שתינקב ואינה מוציאה טפת דם אז היא יבשה ואע"פ שאינה נפרכת כדכתיב [איכה ד', ח'] צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, לא אמר כעץ יבש אלא יבש כעץ, אפילו כעץ לח כיון שאינו מרגיש בנקיבתו הרי הוא יבש כעץ, הנה שתי עניני היבשות הנמצאים בדבר שהאויר שולט בהן, אך בדבר שאין האויר שולט בו הזכירו בו ענין שלישי כגון הריאה שאמרו עד שתהא נפרכת בצפורן, דכיון שהיא עומדת במקום לחות ואין האויר שולט בה הדרא ובריא עד שתהא נפרכת, עתה כל דבר שהאויר שולט בו ויש בו לחה הרי הוא כמו הבשר.
והנה האתרוג מהכרע הדעת והשכל דומה לבשר שכל זמן שהוא לח מוציא לחות או בסחיטתו או מדוחק חתיכת הסכין, וכשכלה הלחה שבו אינו מוציא שום לחה שבו, הרי הוא כבשר שנוקבין אותו ואינו מוציא טפת דם, אלא שהבדיקה שלו קשה לפי שא"א לסוחטו ולא לחתכו, אבל מכיון שאמרו נקב שאין בו חסרון כשר ואפילו מפולש, אפשר להעביר בו מחט ובו חוט ואם יש בו לחות יראה בחוט, וכן משנקב אם יסחוט אותו כל זמן שיהא בו לחות מיד יוצא דרך הנקב, הנה הכרענו יבשות האתרוג ולמדנו אותו מיבשות הבשר שהוא דומה לו כי הלחה לפרי כמו הדם לבשר חי, אבל יבשות העצים אין לנו להכריע מזה.
והנה ההדס והערבה אם הן נפרכין מתוך האצבעות לית דין ולית דיין כי אלה הם שנפרכין בצפורן, אבל כבר אמרנו כי בפחות מכאן נקראין יבשין מפני שהאויר שולט בהן, גם הלולב אפילו אחר כמה שנים אינו נפרך מפני שתחלתו עלין ועביד דפי דפי, והעלין שלו כמו רצועות ולעולם אינן נפרכות, ואין לעמוד על יבשותן לכפיפה ולשבירה.
אלא שהסימן הנכון והישר במיני העצים הוא המראה שלהן, כי כל זמן שיהיה עליהן מראה ירקות הוא סימן הלחות או הכמישות שלהן ואינן יבשים, אבל משתכלה כל מראה הירקות שלהן וילבינו פניהן אז הן כמתים ועליהן אמרו בירושלמי היבש פסול על שם שנאמר לא המתים יהללו יה, ואע"פ שבגמרא שלנו מוציא אותו משום הדר, אע"פ כן ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת, הילכך במיני עצים ודאי ראוי לסמוך על הסימן הזה בין להקל בין להחמיר, לפי שתמצא פעמים שההדס יתיבשו העלין מפני האויר עד שיהיו נפרכין ביד ועדיין הן ירוקין כתחלתן, ואומר אני שאין דנין אותן כיבשין לפי שאם תשרה אותם במים יום או יומים יחזרו לכמות שהיו במשמושן ובמראיהן, אבל משילבינו פניהם אע"פ שתשרה אותן כמה ימים לא יחזרו עוד למראיהן אלא שישחירו פניהם, והרי הן כעץ יבש שאפילו תשרה אותו כמה ימים לא יסור מעליו שם היובש. הנה סימן זה ראוי ונכון למיני העצים, אבל לאתרוג אין נכון זה הסימן, לפי שהאתרוג אינו מלבין בשהייתו רק הוא מתאדם ופניו מתכרכמות, לפיכך אין לי בו סימן שיהא נכון רק בלחות שבו כמו שאמרנו למעלה.
ואחר כל אלה הסמנין אם היינו מוצאין זמן קצוב ליבשות ותכלית הליחה כמה היה טוב שלא נצטרך לשקול הדעת וראית העין והכרעת האומד, כי אין כל הדעות וההכרעות שוות, וכמה מחלוקות יוצאות על ראיית העין ועל שקול הדעת, זה ישקול במאזני שכלו וזה ישקול במאזני שכלו, ופעמים שלא יגמר להם הדעת כי אם במחלוקת ולא תשוה להם ההכרעה, ועל כן אם נמצא זמן שנתנו חכמים ליבשות וכליון הלחות כמה היה הדבר נכון ללמוד וללמד ממנו לכולם בדרך אחד וזמן אחד, ואני רואה כי הדבר הזה נכון ללמוד אותו ממה שאמרו רבותינו ז"ל [ע"ז ל"ד ע"א] בחרצנין וזגין של גוים שנאמר בהם לחין אסורין יבשים מותרין, ופירשו בהן עד כמה הן לחין עד שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש מותרין מפני שהן יבשין וכבר כלתה הליחה שבהן, ואם יטעון הטוען ויאמר מה טעם מותרין לאחר שנים עשר חדש לא מפני שכלתה הליחה שבהן אלא מפני שבטל מהן טעם יין ולעולם יש בהן לחות אחר כמה, נשיב אותו לאמר אלו אמרו רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש אסורין לאחר שנים עשר חדש מותרין היה כדבריך, עכשיו שאמרו לחין אסורין יבשים מותרין ופירשו בהן אחר כמה הן יבשין לאחר שנים עשר חדש ש"מ קים להו לרבנן שכל הלחות שבהן אינו אלא מן היין מפני שהן מבריית היין, וכל זמן שיש בהן מאותו הלחות הן אסורין והוא עד שנים עשר חדש טפי לא, אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחות אינו מתקיים בלחותו אחר שנים עשר חדש, אבל בודאי אם ישגיח אדם עליהם לקיים אותן בלחותן כגון שטומנים אותן בדברין לחין יוכל אדם להעמידן כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
